מרד וסערה בגיל ההתבגרות

גיל ההתבגרות מתואר לעיתים קרובות ע"י הורים כגיל סוער, מלא בטלטלות, התנהגויות לא צפויות, התנגדות ומרד. הסיבה לכך טמונה בכך שבאופן התפתחותי זהו שלב בו הנער או הנערה מצויים במקום של חיפוש וחקירה עצמית, ומכיוון שכך, הם מבולבלים, מוצפים, לפעמים מבוהלים מכל השינויים שעוברים עליהם והאפשרויות החדשות הפתוחות בפניהם. הם מרגישים מצד אחד תחושת כוח ועוצמה הקשורה ביכולות המתרחבות שלהם, ומצד שני, הם מכירים את עצמם גם כילדים, התלויים בהוריהם ומפחדים לצאת לבדם אל העולם הגדול. הדיסוננס הזה מעורר קושי רב, וככל שהוא חזק יותר, והפערים בין החלק האחד לשני גדולים יותר, כך הנער או הנערה מרגישים בלבול פנימי גדול יותר.

מתבגרים עסוקים מאוד בנפרדות, בשרטוט האוטונומיה והמובחנות שלהם. הם עסוקים בכך בראש ובראשונה מול הוריהם, שמייצגים עבורם את עולם המבוגרים, המלא במוסכמות, החוסם ביטוי אישי, מסרס לעיתים. מבחינתם, ההורים הם אלו העומדים בדרכם ומתעקשים להשאיר אותם ילדים, ולכן הם בועטים והודפים אותם שוב ושוב. במובן זה, המלחמה שלהם היא לא ממש בהורים, אלא בסמכות אותה הם מייצגים, ועבורם זוהי מלחמת קיום, בבחינת להיות או לחדול.

החיים בבית עם מתבגר או מתבגרת סוערים במיוחד עשויים להיות קשים ומציפים, גם להורה וגם לילד. מאבקי כוח הופכים לדרמה גדולה, שנלווה לה מתח רב. הורים מוצאים את עצמם מחזיקים בכוח את השליטה המועטה שעוד נותרה להם, מטילים כל סנקציה אפשרית, ומקווים להחזיר לעצמם את הסמכות האבודה. המתבגר בתורו, לא נשאר חייב ומסלים את המאבק, כי כאמור, מבחינתו זו מלחמה על עצם קיומו. בתוך כך הוא עשוי לעשות מעשים המבחינים אותו יותר ויותר מכל מה שהוריו מייצגים עבורו. הוא עשוי להתנהג בצורה המסכנת אותו, לשקר ללא הרף, ולמרוד בכל מה שמייצג עבורו את עולם המבוגרים.

אימוץ תגובות הוריות מתאימות ומאוזנות בשלב זה יכול להקל מאוד על כל המעורבים. חשוב מאוד לראות את הדברים בפרופורציה הנכונה, ולהבין אותם בקונטקסט ההתפתחותי. במובן מסוים, יש ערך התפתחותי חיובי למרד והתנגדות, ולא כדאי לדכא אותם, אלא בעיקר ללמוד להכיל ולווסת אותם, ולפעמים רק לשרוד את התקופה, עם כמה שפחות מטענים טראומתיים למתבגר ולהוריו. גם זה יכול להיחשב כהישג נפשי ומשפחתי ראוי.

בהדרכה אפשר לקבל כלים להתמודדות וללמוד להעריך את המצב נכונה. לעיתים ניתן לגייס את המתבגר בעצמו לטיפול, אבל שכיח שבמצבים אלו הנער או הנערה מתנגדים מאוד. זה קורה בגלל התחושה שהמטפלת משתפת פעולה עם ההורים כבמעין קואליציה. במצבים אלו, גם לקבלת הדרכה מבלי שיתקיים טיפול אישי לנער או לנערה יש חשיבות והיא יכולה להקל מאוד.

בחלק אחר מהמקרים ההתעקשות של ההורים על כך שהנער או הנערה יגיעו בעצמם לטיפול מוכיחה את עצמה כמשתלמת. אם נוצר קשר טוב בין הנער או הנערה למטפלת, הדבר יכול להיות בעל ערך רב, כי בהדרגה המתבגר משיב את אמונו בעולם המבוגרים, ויכול לשאוב ממנו הדרכה והכוונה, זו שהייתה חסרה לו זמן רב קודם לכן בגלל המאבק עם ההורים. בטיפול, באמצעות האקלים הרגשי שנוצר בתוכו, יכול המתבגר לתת מקום גם לחלקים הילדיים וגם לחלקים הבוגרים, ולאט לאט לצמצם את הפער ביניהם.

הקשר עם ההורים בשלב זה צריך להיות מנוהל בחוכמה וברגישות, בגלל החשש שהמתבגר יחווה את המטפלת כלא לגמרי נאמנה לו ושומרת על פרטיותו. נושאים אלו נידונים בטיפול בשקיפות מלאה מול המתבגר, ובחלק מהמקרים ההורים צריכים להישאר "מחוץ לדלת", על מנת לאפשר למתבגר מרחב בטוח וחופשי לקיים בתוכו תהליך טיפולי מוצלח