שאלות נפוצות

הסיבות שבגללן אנשים פונים לטיפול שונות ומגוונות. בד”כ יהיה סבל נפשי ברמת חומרה כזו או אחרת שלא ניתן להתמודד איתו בדרכים הרגילות או באמצעות גורמי תמיכה קיימים. רק כדי למנות כמה מהסיבות השכיחות, לעיתים הסבל קשור לאירוע חיים שלילי המשבש את שגרת החיים, לקשיים במערכות יחסים חברתיות או זוגיות, לדימוי עצמי שלילי ולקושי במציאת כיוון מקצועי ואישי. לעיתים אחרות, הפנייה לטיפול לא באה דווקא מתוך סבל וממצוקה, אלא מתוך רצון להעשיר את החיים הפנימיים ולעבור תהליך אישי משמעותי המוביל להעצמה ולמודעות עצמית גדולה יותר. דוגמא לכך, היא אנשים ממקצועות הטיפול המעוניינים להעמיק את הבנתם ביחס לעצמם דרך חוויה טיפולית משמעותית. לא אחת קורה שמטופל מגלה, בסיוע המטפל, שגורמי המצוקה המשמעותיים יותר הם לאו דווקא אלו שבעטים פנה לטיפול מלכתחילה, אלא שקיימות סיבות אחרות למצוקה ולסבל, עמוקות יותר, שהמטופל כלל לא היה מודע אליהן

קשה ואולי אף בלתי אפשרי להגדיר כאלו, או כל נוסחה להצלחה. כל טיפול מכיל בתוכו תנאים ייחודיים שיכולים לתרום או לא לתרום להצלחתו. אלו בד”כ מזוהים ומסומנים בתוך הטיפול הספציפי בסיוע המטפל, ואח”כ גם ניתן לרתום את ההבנה לגביהם לטובת הטיפול. יחד עם זאת, ניתן להצביע על תנאים שהתקיימותם- גם אם לא מספקת וגם אם לא הכרחית- מגבירה את הסיכוי להשגת תוצאות טובות. למשל, מוטיבציה חיובית לעבור שינוי, נכונות לתת אמון במטפל וליצור איתו קשר חיובי, גמישות מחשבתית, סבלנות לתהליכים ויכולת התבוננות פנימית.

התשובה לחלקה הראשון של השאלה תלויה בעמדה התיאורטית של המטפל. גישות שונות שמות את הזרקור על מרכיב אחר בתהליך הטיפולי ורואות בו כמשמעותי ביותר. עפ”י גישות מסוימות, המרכיב המשמעותי ביותר הוא התובנה- כלומר ההכרה הגוברת בחלקים לא מודעים של הנפש- שדרכה ניתן להיפטר מדפוסי התנהגות בלתי רצויים ולהשיג בריאות נפשית טובה יותר. גישה זו מכוונת בראש ובראשונה לתהליכים של הגברת המודעות והשליטה. עפ”י גישות אחרות, המרכיב המשמעותי הוא האקלים האמפתי, המקבל והלא שיפוטי שבתוכו מתקיים הטיפול. אקלים זה יוצר עבור המטופל תשתית של רוגע וביטחון המאפשרת לו להתנסות בטווח רחב יותר של רגשות, לבדוק את עצמו, להתבונן פנימה, מבלי לחשוש מביקורת או התנגדות. בכוחן של התנסויות אלו להפחית מהסבל, לווסת את הערך העצמי ולאפשר התפתחות נפשית. עפ”י גישה אחרת, מה שחשוב בטיפול הוא החוויה הרגשית בתוך היחסים הייחודיים הנוצרים בין המטפל והמטופל. היכולת הגוברת להתמסר לחוויה רגשית זו היא בעלת פוטנציאל מיטיב ובכוחה אף לרפא פצעי עבר שגורמים לסבל בהווה. באשר לחלקה השני של השאלה: יש שוני גדול בין טיפול הניתן ע”י איש מקצוע שהוכשר לכך, לבין קשר עם כל אדם קרוב אחר, אוהב ואיכפתי ככל שיהיה. נכון, שיחה עם מטפל דומה לפעמים לשיחה מעמיקה עם חבר, או לתמיכה רגשית הניתנת מאדם יקר. אולם, השוני המשמעותי הוא בכך שהמטפל תמיד חותר להבין משהו על הדינמיקה הפנימית- נפשית של המטופל, ובוחר את הדרך המתאימה לתקשר את ההבנה הזו למטופל באופן שיסייע לו. המטפל מסוגל לעשות זאת באמצעות הידע המקצועי שיש לו, ומתוקף תפקידו, וכאן השוני בינו לבין אדם קרוב אחר, גם אם אותו אדם ניחן ברגישות ובאמפתיה רבה. בנוסף, היחסים בין מטפל למטופל הם בעלי אופי ייחודי. לא ניתן להגדירם כיחסים חבריים, משפחתיים, או עסקיים, למרות שיש בהם משהו המזכיר את כל אלו. ייחוד זה תורם לפוטנציאל החיובי של המפגש הטיפולי.

אורך הטיפול בד”כ אינו ידוע מראש. ישנם טיפולים הנמשכים שנים וכאלו האורכים חודשים ספורים. יש מטופלים שיכולים לחוש הטבה משמעותית כעבור פרק זמן קצר, ולרצות בשלב זה לסיים את הטיפול, אחרים יזדקקו לזמן ממושך יותר. בטיפול הנעשה באוריינטציה פסיכודינמית, השאיפה היא לא לטפל אך ורק בסימפטום, אלא גם בסיבות העמוקות יותר להיווצרותו, כדי שלא יופיע שוב. לכן, לעיתים דרוש זמן עד שיתאפשר לגעת במוקדי הקושי האמיתיים והתהליך מצריך סבלנות. יחד עם זאת, יש מקרים בהם ניתן לקצר את משך הטיפול ואפילו להגדיר זמן נתון. כאשר מוקד הקושי העיקרי הוא ברור, טיפול דינמי קצר מועד מאפשר להגיע לתוצאות טובות תוך 12-15 פגישות. לחילופין, כאשר קיימת בעיה מסוג מסוים (בד”כ, חרדות הנוצרות במצבים מוגדרים) טיפול קוגניטיבי התנהגותי יתאים, גם הוא קצר ומוגבל בזמן. לא תמיד טיפולים קצרים מתאימים, אך לאחר פגישת הכרות ניתן להמליץ על מסגרת הטיפול הרצויה ולתאם ציפיות.

ראשית, חשוב להגיע למטפל שיש לו הכשרה מתאימה ומסמכים המתקפים זאת. טיפול בנפש הוא עניין רגיש ולא כדאי להפקידו בידי אדם שאין בידיו את הידע המקצועי המתאים. בנוסף, המלצות גם הן חשובות, אבל כאן יש לסייג. טיפול הוא מפגש בין אנשים, וככזה, הוא מייצר שונות מאוד רחבה בחוויה הטיפולית. מה שעבור אחד נחווה כחוויה מעצימה וטובה, יכול להיחוות אחרת ע”י אחר. לכן, בנוסף למה שנאמר קודם לגבי הכשרת המטפל, חשוב מאוד להקשיב לתחושות הבטן. תחושות הבטן יכולות להיווצר כבר בשיחת הטלפון הראשונה, וכמובן, בפגישות הראשונות. לא תמיד נוצרת תחושת נוחות מיידית, ולפעמים הפגישות הראשונות מלאות בחששות, בקושי לתת אמון ובמבוכה. כל זה טבעי. אבל כדאי לשאול האם מעבר למתח הטבעי ומעבר לנטיות האישיותיות שלנו (למשל, חדשנות בסיסית או מופנמות) יש גם תחושות חיוביות ביחס למטפל ולאווירה שנוצרת איתו בחדר (מה שהרבה פעמים מכונה “כימיה” עם המטפל). בד”כ אם אלו קיימים- גם אם במידה מועטה- זה יספיק כדי לקדם תהליך טיפולי מוצלח.

בימנו קיימים טיפולים שונים ומגוונים, המכוונים כולם לעזרה רגשית מסוגים שונים. יחד עם זאת, לא כולם מציעים עזרה המבוססת על ידע מקצועי והכשרה מספקת. לצערי, עדיין אין חוק המסדיר את נושא הטיפול בנפש בצורה ראויה, ועל כן, קיימים מטפלים רבים שאין בידיהם ידע וכלים מספקים, אך שבכל זאת מציעים טיפול נפשי, גם בבעיות מורכבות וסבוכות, ועלולים אף לגרום לנזקים. חשוב לברר מי האדם המציע את הטיפול ומהי הכשרתו. קיימים מטפלים אחרים, שאינם פסיכולוגים קליניים, שעברו הכשרה מספקת בתחום הטיפול, ויכולים לתת טיפול נפשי יעיל ומוצלח. למשל, עו”ס קליניים, מטפלים בפסיכודרמה, אומנות וכו’. כדאי לדעת שההכשרה הבסיסית של פסיכולוג קליני היא המקיפה ביותר, ולכן, בסבירות גבוהה, היא מבטיחה טיפול מידי אדם מיומן ומקצועי. בתחומים אחרים, המיומנות וההכשרה טעונים בדיקה, והדבר חשוב עוד יותר כאשר מדובר בבעיות קשות וסבוכות. ההכשרה הרגילה של פסיכולוג קליני כוללת לימודים אקדמיים בתחום (תואר שני), ולאחריה התמחות בת 4 שנים, כולל עמידה בבחינת התמחות. בסוף התהליך, פסיכולוג קליני מקבל מספר מומחה ועובד עם רישיון של משרד הבריאות.

פסיכיאטר הוא רופא בהכשרתו, שתחום ההתמחות שלו הוא טיפול נפשי. הוא מורשה לרשום תרופות ולעיתים גם עוסק בפסיכותרפיה. פסיכולוג אינו רופא, הוא בא מתחום מדעי ההתנהגות, ואינו רושם תרופות. כאן נעוץ ההבדל העיקרי. בנוסף, ההכשרה הבסיסית של הפסיכיאטר בתחום הפסיכותרפיה אינה רחבה כזו של הפסיכולוג, אך יש פסיכיאטרים שלמדו גם בבי”ס לפסיכותרפיה והתמקצעו בתחום זה. במידה ופונים לפסיכיאטר לצורך טיפול רגשי על בסיס שיחות, רצוי לברר האם הוא גם פסיכותרפיסט (כלומר, למד בבי”ס לפסיכותרפיה, והשלים את הכשרתו בתחום זה).

כשיש קשיים בקשר הזוגי, לפעמים נראה שהפתרון המתאים הוא פנייה לטיפול פרטני- כל אחד מבני הזוג בנפרד, או רק אחד מבני הזוג, ולפעמים עולה מחשבה שדווקא עבודה זוגית היא שתועיל. הפוקוס בעבודה זוגית שונה בתכלית מהפוקוס בעבודה פרטנית, וגם צריך לזכור שלא תמיד המעבר בין טיפול זוגי לטיפול פרטני הוא אפשרי ונכון מבחינת התהליך. כלומר, אם הטיפול התחיל בעבודה אישית, עפ״י רוב, לא יהיה זה נכון להביא את בן בת הזוג לאותו הטיפול אצל אותו המטפל, מחשש שהקשר הראשוני שנוצר עם אחד מבני הזוג, יפריע ליצירת הקשר עם בן או בת הזוג המצטרפים.

לכן, צריך להחליט מהו הפוקוס בטיפול. אם הקושי העיקרי הוא בזוגיות, והרצון המשותף של בני הזוג הוא לשקם את הקשר הזוגי, בד״כ העדיפות תהיה לטיפול זוגי, ולא לטיפול פרטני. לעומת זאת, אם שני הצדדים מכירים בכך שצד אחד עובר משבר המשפיע לרעה על הקשר הזוגי, עדיף טיפול אישי, לצד שמצוי במשבר, או לצד שנאלץ להתמודד עם ההשלכות השליליות של המשבר של בן או בת זוגו, או לשניהם. שכיח גם מצב בו אין הסכמה בין בני הזוג, וכל אחד מרגיש וחושב שהשני הוא הגורם לבעיה. גם במצבים אלו, העדיפות תהיה לטיפול זוגי.

לא תמיד הבחירה פשוטה. לעיתים, צד אחד פשוט לא משתף פעולה, ואין מנוס אלא להתחיל טיפול אישי שהדגש בו יהיה על הנושא הזוגי, גם ללא השתתפות בן הזוג.

בכל מצב של התלבטות וקושי להכריע, הדבר הנכון ביותר הוא להתייעץ טלפונית, ולהחליט יחד עם המטפל מהו הטיפול המתאים.

אין שום דבר שחייבים לעשות, ואם זה מאוד קשה או מעורר התנגדות, שווה לשאול למה, ובוודאי לא לכפות צורת טיפול שאינה מתאימה לאדם. יחד עם זאת, חשוב להבין שקשה לרדת לעומקם של דברים, מבלי להבין את הקונטקסט ההתפתחותי וההיסטורי שבתוכו הם נוצרו. בד״כ טיפול באוריינטציה פסיכודינמית מכוון גם להבנה של ההווה דרך העבר. באיזה מידה, ועד כמה ״חופרים״, תלוי בסגנון העבודה של המטפל, והגדרת הציפיות המשותפות. אפשר גם לגלות הרבה על הקשיים העכשוויים, מחקירה של ההווה, וגם ממה שמתרחש בחדר הטיפול עצמו, בין המטפל למטופל, ולהשתמש בקשר עצמו כדי להבין דברים חשובים ומשמעותיים על המנגנונים העומדים בבסיס הקשיים.

כולם מכירים את הדימוי של ״הפסיכולוג המהנהן״, שהפך לסמל של מנייריזם מקצועי, המעורר התנגדות ולעיתים גיחוך. ובכן, כל קריקטורה נשענת במידה מסוימת על המציאות, אבל יש בה הגזמה לא מבוטלת. בטיפול- במיוחד באוריינטציה פסיכודינמית-הקשבה אמפתית שקטה מצד המטפל היא עניין חשוב, אבל מרבית המטפלים לא מסתפקים בזה, ומאזנים בין הקשבה פאסיבית לבין התערבות פרשנית, ולעיתים, מכווינה. כולנו צריכים לעיתים שרק יקשיבו לנו, ולפעמים שממש ייקחו לנו את היד ויראו לנו את הדרך. האיזון בין השניים תלוי בצורך של המטופל, בסגנון האישי של המטפל ובהתאמה בין שני אלו.