מן הרגע שנכנסים ילדים למערכת החינוך הבית ספרית הם נדרשים להתמודד עם דרישות חדשות, שונות לחלוטין מאלו של הבית ומסגרת הגן אליה הורגלו, והם צריכים להסתגל בקצב מהיר יחסית. למרבית הילדים, ההסתגלות מוצלחת, גם אם מאתגרת. רכישת הקריאה והכתיבה מתרחשת במהלך שנת הלימודים הראשונה, סף התסכול הולך ועולה, יכולת דחיית הסיפוקים משתפרת, והמיומנויות החברתיות משתכללות ללא הרף. עבור ילדים מסוימים אין הדבר כך. הדרישות החיצוניות אינן תואמות את המבנה הפנימי- הקוגניטיבי והרגשי, מה שבתורו מקשה מאוד על ההשתלבות ורכישת המיומנויות הנדרשות, הן בפן הלימודי והן בפן הרגשי. מכאן ואילך מתחילים להיווצר פערים, עם השלכות שליליות משניות רבות, במידה ולא נעשית התערבות מתאימה.
ילדים מסוימים עשויים להתגלות כסובלים מהפרעת קשב וריכוז, לקות למידה, או בחלק מהמקרים (הלא נדיר), משניהם יחד. עפ"י רוב, יאובחנו ההפרעות הללו רק לאחר הכניסה לבית הספר ולא קודם לכן. הדבר ברור כשמדובר על לקויות למידה, אבל גם במקרים של הפרעת קשב וריכוז האבחון לרוב לא נעשה בגיל הגן. הסיבה לכך היא שבגיל גן הדרישות החיצוניות אינן מאתגרות את הילדים בתחומי הקושי הנובעים מההפרעה, לפחות לא באופן בולט. כמו כן, המסגרת בדרך כלל סובלנית יותר ומקבלת (לעומת בית ספר), ועשויה לראות חלק ניכר מההתנהגויות הלא אדפטיביות כתופעות התפתחותיות חולפות. במקרים של הפרעת קשב וריכוז שנלווית לה גם היפראקטיביות, יתכן מאוד שכבר בגיל הגן ההורים יקבלו דיווח מהצוות על התנהגות בעייתית המקשה על ההתנהלות בגן. במקרים אלו ילדים נשלחים לאבחון עוד לפני גיל 6. הגורם המאבחן הפרעת קשב וריכוז בילדים הוא נוירולוג ילדים, פסיכיאטר, או רופא ילדים שהוכשר בתחום זה באופן ספציפי. הם גם הגורמים היחידים היכולים להורות על מתן טיפול תרופתי.
הפרעת קשב וריכוז מתאפיינת בקושי אובייקטיבי למקד את הקשב ולהתרכז במשימה לאורך זמן ללא הסחות דעת, תוך נטרול גירויים חיצוניים שאינם רלוונטיים. לעיתים ילדים הסובלים מהפרעת קשב נראים כחולמניים, "מרחפים או אסטרונאוטיים", נוטים לסבול מקשיי התארגנות במשימות יומיומיות, לשכוח ולאבד חפצים, נראים כילדים שלא לומדים מטעיות או מניסיון שלילי, ולא מפנימים כהלכה את בקשות המבוגרים ("כל דבר צריך לומר אלף פעם"). חלק גדול מהילדים הסובלים מהפרעת קשב וריכוז גם מתקשים בתחום החברתי, בגלל סגנון החשיבה הייחודי שלהם והשוני במקצב הפנימי. ישנם ילדים שסובלים מהפרעת קשב "טהורה", כלומר ללא היפראקטיביות, ויש ילדים הסובלים מהפרעת קשב "מעורבת", הנלווה לה גם מרכיב של היפראקטיביות. ילדים בקבוצה האחרונה סובלים מתופעות נוספות שהמכנה המשותף להם הוא תנועתיות-יתר. ילדים כאלו מגלים צורך רב להיות אקטיביים, בתנועה מוגזמת. בגיל קטן הם עשויים להיות ילדים המטפסים על כל דבר, רצים, מתקשים לשבת במנוחה. הם עשויים לדבר הרבה, באופן מוגזם, להתפרץ לדברי המבוגרים, ולהתנהג באופן אימפולסיבי. הם נראים כילדים שמתקשים לתכנן את הפעולות שלהם, לחשוב לפני מעשה, ויש להם טעויות רבות הנובעות מדפוס עבודה רשלני ומהיר. גם כאן, בגלל האימפולסיביות והנטייה להתפרצויות עשויים להיווצר קשיים בתחום החברתי.
לעיתים עוברים ההורים תלאות רבות עד שהם מופנים או פונים בעצמם לאבחון, אבל לאחריו נסללת הדרך לטיפול. לאחר האבחנה, הורים רבים חשים הקלה כי הבעיות מהן סבל הילד והם (באופן עקיף) כבר מובנות בתוך ההקשר של ההפרעה ולא כהתנהגות חסרת פשר. מה גם שהידיעה על ההקלה האפשרית בעקבות טיפול מתאים מסייעת רבות- בראש ובראשונה לילד, אבל גם להורים ולכלל בני המשפחה הסובלים מההפרעה באופן עקיף. הטיפול המתאים בהפרעת קשב וריכוז, עם או בלי היפראקטיביות, הוא טיפול מערכתי. כלומר, טיפול שנעשה בתוך כל הקשרי החיים המשמעותיים של הילד. למשל, בבית, בבית הספר, תוך שאיפה לתיאום ושיתוף פעולה בין כל הגורמים המטפלים בילד. בחלק גדול מהמקרים הרופא המאבחן ילד כסובל מהפרעת קשב וריכוז ימליץ על טיפול תרופתי. הורים רבים מגלים רתיעה גדולה, שניתן להבין אותה, ממתן טיפול תרופתי להפרעת קשב. חששות שבד"כ מתארים ההורים קשורים בפחד מתופעות הלוואי של התרופה, הסתייגות ממתן טיפול תרופתי קבוע וחשש מההשלכות ארוכות הטווח של טיפול כזה. הם חוששים שילדם יתויג כשונה, חריג, ופעמים רבות הם פשוט רוצים להרגיש בעלי שליטה, "שאפשר לטפל בזה גם בלי תרופות", בהשקעה הנכונה. בחלק מהמקרים זה נכון, ובחלק אחר של המקרים הטיפול המערכתי המשולב יהיה חסר ללא המרכיב התרופתי, והילד לא ישתפר במידה הרצויה. יחד עם זאת, ברור שאפשר לטפל בילד הסובל מהפרעת קשב גם ללא תרופות, וההחלטה או הבחירה בעניין זה נתונה בידי ההורים.
מעבר למרכיב התרופתי, ילד הסובל מהפרעת קשב וריכוז, במיוחד כאשר להפרעה זו נלוות לקויות למידה (דבר המתרחש בשכיחות גבוהה), יזדקק עפ"י רוב לתמיכה המתאימה לקשייו הספציפיים בתחום הלימודי. השיעורים בבית הספר אינם מותאמים לצרכים הקוגניטיביים של ילדים הסובלים מהפרעות קשב, ובד"כ יעלה צורך לתגבר את הילד מעבר לשעות בית הספר. לא תמיד תגבור בצורת שיעור פרטי יוכל לסייע לילד, לפחות לא באופן מיטבי. מורים המומחים בהוראה מתקנת יכולים לאפשר לילד קבלת כלים ללמידה בהתחשב בהפרעת הקשב שלו, והדבר חשוב בכדי לסייע ללמידה נכונה וליישום של הכלים בלמידה עצמאית. יצירת קשר עם בית הספר ותיאום בין הגורמים המטפלים חשוב מאוד במקרה של הפרעות קשב וריכוז. פעמים רבות בית הספר יכול להקל על הילד, במיוחד בגיל בית ספר יסודי, ולהתאים את הדרישות כך שיעלו בקנה אחד עם הקשיים של הילד. זאת ועוד, בית הספר יכול לספק לילד שיעורים פרטניים, וישנן ועדות מיוחדות פנים בית ספריות שלעיתים מאפשרות לילד קבלת טיפולים בהבעה ויצירה, ושעות שילוב המסייעות לו בלמידה.
ההתמודדות בתוך כותלי הבית ומחוצה לו עם ילד הסובל מהפרעת קשב וריכוז היא מורכבת ומאתגרת. הורים רבים עשויים להרגיש אבודים או מתקשים לקבל החלטות באשר לגישה המתאימה, בהתמודדות עם גורמי החינוך המדווחים להם לעיתים קרובות על התנהגויות בעיתיות או על קשיים בתחום הלימודי. גם בבית, הורים עשויים להישאב לתוך מאבקים עם הילד, על רקע התנגדותו ורתיעתו מכל משימה בעלת אופי לימודי. למול התפרצויות של הילד או סירובו לבצע משימות הדורשות מאמץ מתמשך, למול מה שנראה כאי רצון להקשיב או להפנים בקשות, הורים יכולים לפתח סט שלם של תגובות הוריות לא מתאימות, הנובעות מכעס, אכזבה ותסכול. תגובות הוריות שכאלו לא רק שלא משיגות את מטרתן, הן פוגעות בילד ובדימויו העצמי, ומוסיפות קשיים רגשיים נוספים על אלו הקיימים ממילא על רקע הפרעה. בהדרכת הורים אפשר ללמוד לעומק מהי הפרעת קשב וריכוז, מהם הקשיים הספציפיים של הילד, ואיך ניתן לעזור לו. בהדרכה כזו ניתן לקבל כלים פרקטיים להתמודדות עם הבעיות והקשיים הנובעים מהפרעת הקשב, להבין מהי סביבה תומכת קשב ואיך מייצרים אותה בבית. ההורים יכולים ללמוד להתמודד עם קונפליקטים הנוצרים עם הילד ואיך להימנע ממוקשים. מתן תשומת לב ממוקדת לכל אזורי הקושי והחזרת הילד למרכז, תוך התכווננות מדויקת ככל הניתן לצרכיו הפיזיים, הקוגניטיביים והרגשיים, בתוך קונטקסט טיפולי מערכתי מביאה לשיפור גדול במצבו ולהקלה גדולה לכל בני הבית. טיפול רגשי פרטני לילד ע"י פסיכולוג, שנותן במקביל גם הדרכה להורים יהיה כנראה השילוב המיטבי, בדרך להשגת תוצאות מקסימליות. בטיפול הפרטני יוכל הפסיכולוג להתרשם ממצבו של הילד, בכל האספקטים של התפקוד, ולחזקו בתהליך של פסיכותרפיה. ההדרכה משלימה את התהליך מכיוון שהיא מספקת כלים להתמודדות הורית, מתוך הבנה מעמיקה של קשייו הספציפיים של הילד, כפי שהובנו ע"י המטפל במהלך הטיפול הפרטני.