הקליניקה שלי היא החלל האהוב עליי בבית. אולי הדבר המשמעותי ביותר שניתן לומר על הקליניקה שלי, הוא שהיא ממוקמת בתוך הבית. יש כניסה נפרדת, עבור המטופלים שלי, ודלת נוספת מתוך הקליניקה מחברת, או מפרידה - תלוי איך מסתכלים על זה - בין הקליניקה לסלון הבית, עם מסדרון קטן באמצע. כשעברנו לבית הזה לפני כמעט שש שנים, עסקתי המון בשאלת הפרטיות בקליניקה, ועם השנים עברתי תהליך של קבלה והשלמה עם המורכבות של הבחירה שלי לעבוד מהבית. כשהייתי אמא לילדים צעירים יותר, זה היה מסובך יותר, אבל היום אני בעיקר בהודיה על האפשרות הזו, ומאמינה שהמעבריות הזורמת בין האישי למקצועי, המשתקפת במעברים בין החללים, בכל מקרה משקפת את סוג המטפלת שאני, ואני שמחה על החיבור הזה (כתבתי משהו על חוויית העבודה מהבית בהרחבה כאן בבלוג שלי).
אני מאמינה שאסתטיקה ויופי הם חלק מהחוויה הנפשית, ולכן עיצוב הקליניקה היה חשוב לי והקדשתי לו מחשבה. רציתי ליצור חלל המשדר חום ונגישות, לא עמוס מדי ולא מוקפד מדי, שיוכל להחזיק ברוך ובאנושיות את כל מה שידרוש החזקה.
לכן, הצבעים בקליניקה חמים וכפריים, יש הרבה עץ, התאורה חמה והקו העיצובי כנראה הכי קרוב לוינטאג׳-כפרי. בימי החורף אני תמיד מדליקה תנור סלילים "של פעם", ומכיוון שהחלל לא גדול, הוא מצליח לייצר אווירה מיוחדת בקליניקה, בגלל החום והאור הנעים שהוא מפיץ.
יש בקליניקה הרבה אלמנטים שמשפיעים על העיצוב והאווירה, וכל אחד מהם יקר לי והוא בעל משמעות. אני מכירה בכך שכל אחד מהפריטים בקליניקה אומר לא מעט על מי שאני כאדם, ואולי מכיוון שאני עובדת בגישה התייחסותית, אני גם לא עושה מאמץ מיוחד להסתתר. אני מאמינה שממילא כל מה שנמצא ולא נמצא בחלל ילמד עליי לא מעט, ואני מוכנה לדבר על כך כאשר יעלה הצורך, כחלק מהעבודה הטיפולית.
פריטים מתוך הקליניקה:
האלכוג׳ל שמוצב על השולחן הוא לא בדיוק פריט עיצובי, אבל הפך לכזה בתקופה האחרונה, או נכון יותר, עד לפני רגע, כשעוד היו לי מטופלים שממש הגיעו, בשר ודם, אל הקליניקה. אני לא חושבת שהספקתי בינתיים לעבד את המשמעות הכבדה של הנוכחות החזקה של הפריט הזה בחלל, במרכז השולחן, ביני לבין המטופלים שלי, במרחק ״הבטוח״ של שני מטר. כרגע, כשאני עוד עובדת על מוד-הישרדות כדי לקיים את הקליניקה שלי במתכונתה החדשה, אני רק יכולה לראות שהפריט הזה מסמן עבורי ימים בהם הקליניקה הפיזית והממשית נעשתה מקום לא בטוח.
שעון החול הזה הוא אחד הפריטים האהובים עליי בקליניקה. גם המטופלים שלי מפגינים כלפיו חיבה רבה, ונדמה כאילו אף אחד מהם לא יכול להתעלם ממנו. כאילו יש איזה דחף לקחת אותו לידיים ולשחק בו. שאלה רווחת מצד המטופלים שלי היא: ״זה מודד את הזמן של הפגישה?״. אחד המטופלים שלי גם החליט לבדוק את זה ממש, ויחד גילינו שלא. הסתבר ששעון החול הזה מקציב חצי שעה בלבד. שעון החול מציף ומעלה את סוגיית הזמן, את שאלת המבנה, ומזכיר לי למטופלים שלי את רבדיו הטקסיים של המפגש שלנו, עם כל מה שהם מעוררים.
ממש ליד שעון החול, כסוג של סט על השולחן שלי, ניצבות גם שתי קוביות משחק גדולות מעץ. אני אוהבת את הקוביות האלה, אולי גם בגלל האופן בו הן מתכתבות עם שעון החול. עבורי, הקוביות מסמלות את האפשרות לשחק, לשחרר, לתת לדברים להיות. כשהזמן נוכח כעובדה קיימת ומחזיקה, אפשר להעז לשחק מתוך חופש וספונטניות.
זה בובי, הכלב שלי. הוא ואני לא ממש תכננו את זה, אבל יצא שהוא קיבל תפקיד משמעותי בקליניקה ובעבודה שלי. הוא נמצא הרבה בחצר, ובכל פעם שמטופל או מטופלת שלי נכנסים לשטח הבית, הוא מלווה אותם מהשער ועד לקליניקה. אח״כ אני נותנת לו את האות שמסמן לו להגיד יפה שלום, ולהיכנס הביתה. כך נפתחות רבות מהפגישות שלי, ריטואל קבוע שהפך לחלק מהסטינג. היעדרותו או נוכחותו של בובי בחלל מצטרפות לזרם האסוציאציות, באופן שלעיתים מתגלה כבעל משמעות ומנוסח במשותף. כשאני עובדת עם ילדים, לפעמים בובי ממש מתארח בקליניקה במהלך הפגישה, ואז אנחנו מטפלים ב-co, בשיתוף פעולה.
יש בקליניקה דברים קבועים, ויש שמתחלפים. לפעמים הקליניקה מסודרת יותר, מסודרת פחות, לפעמים נוסף בה דבר מה, לפעמים מוחסר משהו שכבר אין בו שימוש. המקום בו תלוי השלט הזה, ליד הספרייה שלי, הפך לאזור משחק, והוא מסמל עבורי תנועה בכיוון של שינוי. אני מחליפה שם את קישוטי הקיר לפי החשק, ומביאה אליו בכל פעם משהו חדש ומשמעותי עבורי, עם מחשבה על האופן בו יוכלו הדברים להדהד גם אצל המטופלים. כרגע יש שם שלט עם הכיתוב ״אנחנו חושבים יותר מדי ומרגישים פחות מדי״. למרות הקלישאתיות אולי, זוהי תזכורת חשובה בעיניי - עבור המטופלים שלי, וגם עבורי.
המדף הזה הוא תוספת יחסית חדשה בקליניקה, והוא נתלה שם כדי להכיל בצורה מאורגנת יותר את אוסף הספרים ההולך וגדל שלי. בקליניקה אני מחזיקה רק ספרות מקצועית ושירה. אני אוהבת ספרים, אני אוהבת לקרוא, ואני אוהבת שירה. הנוכחות של ספרים, ודווקא ומהסוג הזה, מחברת אותי מאוד אל החלל ואל העשייה שלי בתוכו. שכיח שמטופלים מגיבים אל הספרים במדפים, ולא אחת יצא שגם השאלתי למטופליי ספר שסיקרן אותם. במקום תומכי ספרים, בשני קצותיו של המדף נמצאים פסלים של אומן שלצערי איני יודעת את שמו, כי אין חתימה. שני הפסלים נקנו בחנות יד שנייה בשוק הפשפשים, ואני אוהבת אותם מאוד.
