מתבגרת אחת הקרובה ללבי אמרה לי שהיא שונאת את הזום. היא לא מנסה אפילו להקשיב בשיעור, היא רק מחכה להראות את פרצופה בבדיקת הנוכחות, ומשם.. היא רק מעבירה את הזמן, ומחכה שהשיעורים ייגמרו.
״אבל למה?״ ניסיתי להבין.
זה הצריך קצת התעקשות, אבל בסוף.. יצא המרצע מן השק, והיא שיתפה אותי: ״אני שונאת לראות את עצמי בזום. אני נראית נורא... וגם התאורה ממש לא נכונה, הפנים שלי נראות חשוכות וכהות, וזה ממש לא מחמיא״.
מסתבר שלא רק היא עסוקה בזה. גם החברות שלה. הן למדו להתאפר באופן מותאם לזום, ארגנו את סביבת המחשב למול תאורה נכונה שתחמיא לפנים, וספק אם כל זה גורם להן להיות מרוצות.
זה שמתבגרים ומתבגרות עסוקים/ות במראה החיצוני שלהם/ן, לא עניין מפתיע במיוחד. זהו גיל בו המודעות העצמית מגיעה לשיא, ולעיתים היא מחמירה ומייסרת. בני ובנות נוער רוצים בכל מאודם להשתייך ולהתקבל ע״י קבוצת השווים , ובטוחים שהם נתונים לביקורתו המחמירה של מה שקרוי בפסיכולוגיה ההתפתחותית ״קהל מדומה״.
אבל האם הקהל הזה באמת מדומה?
בעידן האינסטוש והפייסוש, ועכשיו גם הזום, אולי כדאי לרענן את המושגים הישנים.
נראה שהקהל הזה ממשי מתמיד, והוא באמת תובעני, מחמיר ולפעמים גם מעניש. ילדים וילדות צריכות וצריכות מידי בוקר להתייצב מול מסך, שהוא למעשה גם מראה. בכל רגע נתון הם רואים את עצמם ואת בני בנות כיתתם/ן יושבים פנים אל המסך ואת החדר שלהם/ן ברקע. ואם משעמם, או סתם מתחשק, אפשר להיכנס לריבוע זום של הילד או הילדה שמעניינים, להגדיל, להציץ, לצלם, לכתוב בצ׳אט לחברה אחרת ולרכל בצוותא, או לפנטז שאולי הילד הכי חתיך בכיתה נכנס עכשיו לריבוע הזום שלי ובוחן אותי, כמו שאני מידיי פעם עושה בעצמי.
כל התופעות האלו היו קיימות בצורה כזו או אחרת גם לפני עידן הקורונה והזום. ֿההבדל הוא בכמות או בעוצמה, אבל גם באיכות, כי לפני זה ילדים וילדות לא ישבו מול מראה כל השיעור, לפחות מהחלק המכביד הזה הם/ן היו פטורים/ות.
עכשיו, הם בודקים את עצמם/ן ללא הרף. זה מפריע לריכוז, כי מי יכול או יכולה ללמוד כך, וזה עושה נזק בל יתואר לדימוי העצמי, שגם ככה סובל מתנודות כלפי מטה בגיל ההתבגרות.
ניסיתי להתחבר לחוויה הזו כמטפלת שיושבת לא מעט בזום, והצלחתי להבין מה עובר על המתבגרות. לראות את עצמי בזמן שאני מטפלת, זה באמת בבחינת Too Much Informaion. אני לא באמת רוצה לראות איך אני נראית בזמן שאני מטפלת, ולבחון כל תנועה וקמט שלי. ולפעמים זה בלתי נמנע ומפריע לריכוז.
יש לי מטופלת קוסמטיקאית ומטופל רופא, שניהם עוסקים בטיפולי יופי ואסתטתיקה. מסתבר שבניגוד לצפוי, יש כעת יותר עומס בקליניקות שלהם, ולא פחות. המודעות העצמית העודפת שמייצר הזום מריצה רבים אל הקליניקות של בעלי המקצוע לקבלת מקצה שיפורים. מסתבר שההיסגרות בבית לא מובילה להזנחה, אלא להיפך. כולן רוצות עור זוהר ונטול קמטים, כולם רוצים להיראות במיטבם/ן מבעד למסך.
פני הסלפי שלנו ניבטים אלינו מידי יום מבעד למסך ולפעמים זה לא פחות ממדכא. חלק מהנערים או הנערות יספגו את זה בשקט, תוך שהם מגבשים בתוכם חוויה מורכבת של בושה שתוביל לדימוי עצמי נמוך, לדיכאון והיעדר מוטיבציה ללימודים, וחלק אחר, אולי אלו שמרגישים/ות יותר בנוח עם המראה החיצוני שלהם/ן ינצלו את הבמה, ויתעסקו הרבה יותר ממה שכדאי באיך שהן נראים או נראות, על חשבון תשומת הלב למורה או לשיעור.
זירת הזום היא זירה מעוררת תחרות וקנאה, כי כולם נתונים לביקורת, פנימית או חיצונית, ואי אפשר לברוח מהנטייה להשוות. כל ריבועי הזום פרוסים כבמסדר, וכל אחד ואחת יכולים לעבור ולבדוק כל מה שמתחשק, ללא ידיעתם/ן של האחרים/ות. הפנטזיה הזו, שכל אחד יכול לחדור כך אל חיי, ולהביט בי מקרוב, מעוררת חרדה רבה אצך בני ובנות נוער רבים/ות שלעיתים נשענים/ות על היכולת להסתתר ולהתחבא ממבטו של האחר.
אז מה עושים?
חשוב להכיר את ההשלכות הנפשיות של למידה מתמשכת בזום. מעבר לשאלות הרווחות על האפקטיביות של הלמידה, כדאי גם להכיר את הסוגיות הפסיכולוגיות סביב הדימוי העצמי ולעודד שיח בנושא.
צריך לזכור לשאול על חווויית הלמידה בזום, ולזכור שבסופו של דבר זוהי חוויה מאוד בודדה וחדשה עבור הילד או הילדה. שאלות כמו איך את או אתה מרגיש/ה עם הלמידה בזום יכולות לפתוח פתח להתבוננות פנימית של הילד או הילדה ולהכירות עם החוויה הייחודית שלו, בנוכחות מבוגר דואג ואכפתי שיכול לתווך את החוויה. חשוב לזכור לא רק להתמקד בלמידה עצמה, אלא בחוויה השלמה הקשורה גם בעובדה שהילדים לומדים מול מצלמה, שהיא בעצם מראה. כמובן, כמו תמיד כשמדובר במתבגרים, יש להניח שלא תמיד הם/ן ירצו לשתף, אבל חשוב לשאול ולהזמין לשיחה רגישה ומכבדת בנושא.