מתבגרים רבים אינם חווים גיל התבגרות סוער ומטלטל, אבל עסוקים בשאלות אחרות באופן כזה שמביא עמו מידה לא מבוטלת של מצוקה וקושי.
בחיפושם אחר עצמם, מתבגרים עסוקים בשאלות של זהות ושייכות כל הזמן. הם נוטים לפתח מודעות רבה לנראות שלהם, חיים בתחושה מתמדת שהם נבחנים ונשפטים ע"י אחרים, ובמידה מסוימת הם צודקים-החיים לצד מתבגרים אחרים, בעידן של רשתות חברתיות ואינטרנט מסובכים מאוד. הם חשופים מאוד, רודפים אחרי אהדה והכרה, ועסוקים במעמדם החברתי. הם דואגים מכך שיתפסו כשונים, חריגים, אבל מנסים להבחין את עצמם ולשמור על ייחודיות מבלי ללכת לאיבוד. הם רוצים למצוא אהבה, ולחקור את המיניות המתפתחת שלהם, אך מפחדים ונבוכים מכך מאוד. הביטחון וההערכה העצמית שלהם עדיין בבניה, והם תוהים מהו ערכם, בעיניי עצמם ובעיניי אחרים.
העיסוק בסוגיות האלו וברבות אחרות, שחלקן הגדול ימשיך להעסיק אותם גם כבוגרים, נצבע בגוונים המיוחדים של גיל ההתבגרות, שלו אפיונים משלו.
לפעמים ההורה צריך להיות זה שמושיט יד ומפנה את הילד לקבלת עזרה, ולפעמים, כשמדובר במתבגר עם מידה רבה יותר של כוחות, הוא בעצמו מצליח לבקש עזרה ומבקש לפנות לטיפול פסיכולוגי.
בשל הצורך של מתבגרים לשמור על פרטיותם, ונטייתם להיות נבוכים ומבולבלים מכל מה שעובר עליהם, הם לא פונים בנקל לקבלת עזרה.
במקרים אלו נדרשת סביבה רגישה וסבלנית, המסוגלת להבחין בקושי ולזהותו, ואחר כך להציע עזרה תוך כדי הדגשת הלגיטימציה. אחר כך, צריך ההורה גם לכבד את הזכות של המתבגר להרהר בשאלה האם טיפול פסיכולוגי מתאים לו, מבלי ללחוץ או להכביד