*ר׳ הגיע אליי לטיפול רק כאשר כלו כל הקיצים מבחינתו. הוא מעולם לא חשב שיזדקק לטיפול נפשי, וגם לא הרגיש שהוא מאמין במיוחד ביכולת של טיפול לסייע או להקל. הוא פנה לרופא משפחה בגלל מצוקה פיזית שהגיחה לפתע ללא אזהרה וקיבלה את הכותרת ״התקף חרדה״. לר׳ המילים האלה היו זרות לחלוטין, והוא לא הבין מה הקשר בינן לבינו. הוא היה משוכנע שהדופק המהיר, ההזעה, התחושה המפחידה והבלתי נסבלת שהוא עומד למות- קשורים כולם לסכנה פיזית מוחשית שהוא מצוי בה.
ההתקף נרגע כעבור זמן לא רב, והרופא הבטיח שלא מדובר בסכנה ממשית לבריאותו, אבל ר׳ נשאר בתחושה טראומטית שהנורא ביותר קרה לו, והרגיש שהוא מבלה את ימיו מאז בדריכות שהתקף החרדה יחזור.
יש אנשים שמגיעים כך לטיפול, עם היכרות מועטה עם מה שמטריד אותם באמת ומעיק על חייהם. כשמגיעה מצוקה נפשית, היא כמעט ״מתקיפה״ אותם מבחוץ, ונחווית כלא שייכת לאופן בו הם תופסים את חייהם ואת עצמם, כאנשים יציבים ומסופקים בסך הכל. הם מגיעים לטיפול כי ״הפנו אותם״, או כי ״אין מנוס״. במצבים כאלה, חלק מהותי מהעבודה הטיפולית היא לסייע לאדם בהכרה של מה שמייצר בקרבו אי נחת ומצוקה, ובלקיחת בעלות מחודשת על חלקי נפש שאבד איתם הקשר אי שם בהיסטוריה האישית. ההתחברות אל חלקי נפש מנותקים והגילויים שבאים איתה, לא תמיד פשוטה, אך יש בה גם הזדמנות להתרחבות וגדילה נפשית עם כל היתרונות הגלומים בכך.
לר׳ או לכל אחד אחר שפנה אליי לטיפול אי פעם היה סיפור אישי וחד פעמי על מה שמביא אותו לטיפול. בד״כ הייתה שם איזושהי מצוקה או כאב נפשי. לפעמים אפשר היה לשרטט אותה בבירור, ולפעמים לא. למעשה אין סיפור דומה למשנהו. כל אדם חווה את המצוקה שלו בדרך ייחודית לו, ולכל אדם סיפור היסטורי משלו המתכתב יותר או פחות עם הסיפור העכשווי. לא פעם קורה שאדם בא עם סיפור מסוים, ואחרי תקופה מסוימת בטיפול מתבהר לו שזה לא הסיפור המרכזי כלל וכלל, ושלחלקים הלא מודעים של הנפש יש בכלל סיפור אחר לספר.
אז למה בכל זאת מספרים לנו על תופעות פסיכולוגיות אוניברסליות כמו חרדה או דיכאון?
כדי לייצר שפה אחידה בין אנשי מקצוע, כדי שתהיה אבחנה מסודרת וכדי שנוכל להתאים לה טיפול תרופתי מתאים במידת הצורך, ואולי גם כי זה מסדיר את יחסי הכוח בחברה שלנו: יש מי שמאבחן, ויש מי שמאובחן. אבל זה כבר עניין לפוסט אחר.
על אף שאופן אישי, אני לא מאמינה גדולה באבחנות, יש מצבים שאבחנה פסיכיאטרית עשויה להיות חשובה. במידת הצורך, במהלך טיפול פסיכולוגי אני מפנה את המטופל/ת למעקב פסיכיאטרי וליעוץ תרופתי. יחד עם זאת, צרך להבין שהטיפול הפסיכיאטרי שונה מהותית מטיפול פסיכולוגי מבחינת דרך ההסתכלות על האדם. בטיפול פסיכולוגי, הרצון הוא להבין את האדם דרך סיפורו האישי והייחודי, ולרקום אותו לאט, דרך החלקים המודעים והלא מודעים הנחשפים בטיפול, כאשר ברקע לעיתים קיימת אבחנה, ולעיתים לא. כך או אחרת, האבחנה היא לא המהות של הטיפול, ולעיתים ההתמקדות בה אף מפריעה להתקדמות שלו.
ובכל זאת, ישנן כמה תופעות פסיכולוגיות נפוצות שבגללן פונים אנשים לטיפול. חלק הן ״אבחנה״ פסיכיאטרית ממש (כמו חרדה, דיכאון), וחלק אחר הן סוגיות חיים נפוצות הקשורות לנפש האדם, ואינן נחשבות לאבחנה, אך יכולות לגרום לכאב וקושי שיביא אדם לטיפול.