top of page

ה ״לבד הטוב״ של ימי קורונה

תמונת הסופר/ת: ענבל מילר הילליענבל מילר היללי

הימים הם ימי קורונה. הרחובות שקטים, הכבישים נטושים, כולם סגורים בבית עם האנשים הקרובים אליהם, צמודים למסכים, עוקבים אחר התיעוד שיהפוך עוד רגע להיסטורי. אנחנו חלק מזה, מתבוננים מבחוץ אבל גם חיים את זה. יותר כמו ״שורדים את זה״, לא בטוח שעוד הספקנו להתבונן, לשאול מה קרה-מה קרה לנו, כאינדיבידואלים, אבל גם כחלק מקולקטיב, מחברה.



השבוע מטופלת אמרה לי, ״הדבר שאני הכי הרבה מתגעגעת אליו זה מגע. ליטוף, חיבוק, עיסוי, לא משנה מה, רק להרגיש שוב את העור-לעור הזה״. זה מה שאמרה לי מבעד למסך מחשב, תוך כדי סשן אונליין, בתוכנת זום.

זה לא סוד שאנחנו יצורים חברתיים, במהות שלנו. ההסגר שנכפה על כולנו מאתגר אותנו במקום הכי פגיע שלנו, שהוא עצם מהותנו האנושית- הצורך במגע. (הצורך במגע קדום וראשוני, והוא מלווה אותנו מראשית החיים ולכל אורכם). בימי קורונה, אנחנו עושים הכל כדי לחיות קרוב למהות הזו, למרות המגבלות. הרשתות החברתיות מעולם לא היו שוקקות חיים כ״כ, תוכנת זום ואחרות דומות לה נעשו כלי תקשורת שאי אפשר להסתדר בלעדיו, אנשים רוקדים במרפסות, מייצרים דרכים חדשות ויצירתיות לקיים מגע חברתי, כי להיות לבד ובריחוק חברתי זה בלתי נסבל.

ה ״עור לעור״ שהמטופלת שלי דיברה עליו הרבה פחות זמין לנו. אי אפשר לפגוש אנשים חדשים, אין אהבות חדשות, אין סמול טוק ממרחק קשר עין עם מוכר בחנות, אין מסיבות או הופעות או רכבות להצטופף בהן, אין לפגוש חבר או חברה לקפה ולבירה, ואין סבים וסבתות לחבק. הגוף לא נוכח בקשרים שאנחנו מנהלים, והוא צמא ומשתוקק למגע.

חלקנו כן נמצאים בקרבת אנשים יקרים לנו, וזה מצליח לפצות על החסר, אבל חלקנו האחר והגדול לא- אנשים שחיים ללא בן/ בת זוג, ללא ילדים, מבוגרים עריריים. וגם, אולי צריך להודות, העובדה שיש ילדים או בן/ בת זוג בתמונה לא תמיד מספיקה ומנחמת. המגע, על סוגיו השונים, פשוט חסר.



אז מה עושים עם כל הכמיהה הזו? האם אפשר להחליף את הצורך במגע קרוב, במגע וירטואלי? האם האפשר להסתפק בו בכלל?

כנראה שכן, לפחות לזמן מה, עובדה. יותר מהכל, אנחנו למדים תוך כדי תנועה עד כמה אנחנו עמידים, מלאי תושייה, יצירתיים. אין ברירה אלא להסתגל, ומרביתנו מצליחים, למרות הקושי. זה נפלא גם לגלות משהו על כוחות ותעצומות הנפש האנושיים בכלל, ואלה הגלומים בכל אחד ואחת מאיתנו בפרט.

ובזמן שאנו מנסים להתמודד, אפשר גם להסכים לתת לעצמנו להרגיש את הכמיהה, כי היא הרי שם גם בימים רגילים, ולא תמיד אנחנו עוצרים רגע כדי להרגיש אותה באמת ולהכיר בה. להשתוקק למגע אנושי, להתגעגע אליו, מזכיר לנו עד כמה אנחנו תלויים זה בזה, וגם כמה אנחנו פגיעים- הכרה או היזכרות כואבת אולי, אבל גם חיונית, אם אנחנו רוצים להפיק מעצמנו את המירב בתוך הקשרים המשמעותיים שאנחנו מנהלים.

האדם המודרני שוכח בקלות. אין רגע דל, אנחנו רצים כל הזמן- לא תמיד ברור לאן, וחיים על סיפוקים מידיים. בימי קורונה, הרבה קורה, אבל סיפוקים מידיים אין. אי אפשר להכיר גבר או אישה בטינדר ולהיפגש איתם/ן חצי שעה אח״כ, אי אפשר להזמין מהסופר בלי לחכות לפחות שבוע, אי אפשר להזמין טיסה בדקה ה- 90, ואי אפשר לצאת לשופינג ברגע זה, כי זה מנחם. צריך לחכות, צריך להתגעגע, צריך לדמיין איך כל מה שאנחנו משתוקקים לו יהיה בסוף, ברגע שניגע בו ממש.

להתגעגע, לדמיין, לצפות, יכול להיות גם מרחיב ומלמד עבורנו, ולזקק עבורנו את הצרכים האמיתיים שלנו, אחרי שהסרנו את המיסוך הרגיל של היומיום, של הסיפוקים המידיים.

בזמן קורונה, אנחנו נדרשים לחזור פנימה, אל תוך עצמנו. להרהר רגע, להיות, לשקוט. לא תמיד זה פשוט. יש לי לא מעט מטופלים שיגידו שזה בדיוק מה שמעורר בהם חרדה. להיות עם עצמם, ככה בשקט, בלי הסחות דעת, בלי עשייה כלשהי, מחייב מפגש עם השדים הפנימיים הנוראיים ביותר, אלה שבתוך המרוץ של היומיום הרבה יותר קל לחמוק מהם. וכמה כבר אפשר לסדר ארונות ולנקות את הבית? בסוף, יש הרבה רגעים של כלום ושום דבר, ומה שנוצר בתוכם תלוי במי שאנחנו, ותלוי במה שנסכים להיות. צריך לזכור שלהיות לבד, לא חייב להיות חוויה מאיימת. ואם זו חוויה מאיימת, כדאי שנשאל למה, כדי שנסתקרן באילו נסיבות חיים הלבד שלנו נעשה כל כך מטריד, וכדאי שניקח על עצמנו את האתגר ללמד את עצמנו להיות לבד בטוב, להיות מספיקים ומספקים עבור עצמנו. זו אפשרות אמיתית, וכשזה מצליח, זו אחת החוויות המעצימות והמרגשות.



יש שיגידו שהזמנים המיוחדים האלו שינו אותם מן היסוד. גרמו להם להסתכל על דברים אחרת, להעריך את הדברים הפשוטים, להכיר היטב ומקרוב את הצרכים הנסתרים שלהם ואת החלקים הפגיעים בתוכם, להסתכל על הזולת אחרת ולגלות אותו מחדש. הציניקנים יגידו שעוד רגע ואף אחד לא יזכור, וכולנו נחזור לסורנו, נחזור למרדף אחר הסיפוקים המידיים, ונשכח את כל מה שהתאפשר לכמה רגעים יקרים ללמוד בימי קורונה.

אולי. אבל בסוף, צריך לזכור שהחיים מזמנים לנו כל הזמן הזדמנויות ללמידה ולהתרחבות נפשית. נכון, הזמנים כעת הם דרמטיים במיוחד, וכמעט אי אפשר שלא ללמוד בהם דבר או שניים על מי שאנחנו, ומי שאנחנו רוצים להיות. כמה נחזיק את זה, וכמה ניקח את זה איתנו הלאה, תלוי כבר ברצון והיכולת שלנו לעמוד איתנים מול הנטייה הטבעית לחזור ולהשתמש במנגנוני ההגנה הרגילים שלנו שמסדרים לנו חיי נוחות מצד אחד, אבל שיש בהם לא מעט עיוורון הגובה מחיר נפשי, מצד שני.


79 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page