בגיל מאוד צעיר מתחיל תהליך בניית הזהות עד שהיא מגיעה לכדי גיבוש, סביב גיל ההתבגרות. בשלב זה, האדם בד”כ יודע לומר מי הוא. כאן רלוונטיות שאלות כמו: איזה תכונות עיקריות יש לי, מה אני אוהב, ממה אני סולד, מה ערכי בעיני עצמי, מה הכיוון שלי בחיים. כל השאלות האלו קשורות לשאלה הבסיסית “מי אני”, המונחת ביסוד המושג זהות עצמית. טבעי ושכיח שמתבגרים למשל, או אנשים הנמצאים בצומת דרכים משמעותית בחייהם יתחבטו בשאלה הזו ולא יהיה להם מושג ברור. אולם, הציפייה מאדם בוגר היא שיוכל לענות על השאלה הזו תשובה מורכבת (כי בני אדם הם מורכבים), אך ברורה ומגובשת. כלומר שהתיאור שאדם יוכל לתת על עצמו כשהוא צריך להשיב על השאלה “מי אני” לא יהיה רווי בסתירות פנימיות, מבולבל, בלתי יציב והפכפך על פני מצבים שונים ותקופות שונות. אם הזהות היא מגובשת ויציבה מי ששומע את התיאור יוכל בד”כ לחוש שהוא מבין מי הוא האדם העומד מולו.
כאשר הזהות העצמית בלתי מגובשת ובלתי יציבה, הדבר גורר קושי רגשי עבור האדם, שעלול לחוש ריקנות, ובלבול. אנשים המצויים בקשר עם אדם כזה עשויים להתקשות לצפות את התנהגותו ולקיים עמו קשר ארוך טווח, או שהקשר יהיה רווי בטלטלות וסערות. אדם שזהותו אינו יציבה בד”כ גם יתקשה במציאת כיוון מקצועי, תהיה לו נטייה להחליף לעיתים קרובות מקומות עבודה, ולחוש בלתי מסופק מבחירותיו שמשתנות לעיתים תכופות. כל זה מביא למצוקה רגשית ולעיתים גם לקשיים רציניים בתפקוד. גם כאן, חשוב להבחין בין התלבטויות מובנות ושכיחות לגבי בחירת כיוון מקצועי לבין בעיה אמיתית בזהות העצמית. ככל שהאדם חווה קשיים על פני יותר תחומים הקשורים לנושא הזהות העצמית, כך ניתן לומר שקיים קושי בתחום זה שרצוי לטפל בו.